ריתוך TIG — שיטות ריתוך

TIG זה ראשי תיבות של -גז אינרטי — וזה התהליך שכולם צריכים להימדד לפיו. ב ה בוערת בין שלא מתכלה לבין חלק העבודה. גז אינרטי — לרוב — מגן על ועל האלקטרודה מפני האטמוספרה.

העיקר: האלקטרודה לא מתכלה. אתה שולט ב ובהחדרת החום באופן עצמאי לחלוטין מתוספת החומר, שאותה אתה מחדיר ביד לאמבט בתור . זה נותן לך שליטה שאף תהליך אחר לא מציע — ולכן TIG הוא התחום המלכותי לשורשים, פחים דקים ותפרים איכותיים.

קוטביות וחיבורים: מה הולך לאן?

ב-TIG יש כלל קבוע: ההארקה הולכת לקוטב החיובי, המבער לקוטב השלילי (זרם ישר, אלקטרודה מינוס = DC−). הרבה ממירים מודרניים mají שקעים סימטריים — שניהם נראים אותו דבר, כי במקור הם נועדו ל אלקטרודה. אם סמל ה-TIG על המכשיר שחוק, תסתכל על חיבור הגז: הוא תמיד יושב צמוד לקוטב השלילי.

בנוסף: מהדק ההארקה כמה שיותר קרוב למרווח! כל זרם ריתוך יוצר שדה אלקטרומגנטי. אם אתה תולה את ההארקה במרחק מטרים, אתה מכריח את הזרם לעשות עיקוף ענק — התוצאה היא נשיפת קשת מגנטית (Arc Blow): ה רוקדת, נקרעת, מתיזה הצידה.

קוטר אלקטרודה ועוצמת זרם

כלל האצבע: קוטר אלקטרודת הטונגסטן (במ"מ) כפול 100 נותן את עוצמת הזרם המקסימלית המשוערת. אלקטרודה של 1.6 מ"מ סובלת עד כ-160 A, אלקטרודה של 2.4 מ"מ בסביבות 240 A. אם בחרת דק מדי, האלקטרודה נמסה בצורת כדור ומשאירה תכלילי טונגסטן בתפר. בזרמים גבוהים יותר מבער סטנדרטי קטן כבר לא מספיק — אז אתה צריך מבער גדול יותר או צינור מקורר מים, אחרת המבער יישרף לך ביד.

אלקטרודת הטונגסטן: הצבע מגלה את הסימום

האלקטרודה מסוממת בתחמוצות שמשפרות את ההצתה ומעלות את יכולת נשיאת הזרם. הצבע בקצה האלקטרודה מציין את הסוג (לפי ISO 6848):

• אדום (2% תוריום) וכתום (4% תוריום): עמידות מעולה, יציבה מאוד, יכולת נשיאת זרם גבוהה — פעם הסטנדרט ל-DC. אבל: תוריום הוא רדיואקטיבי ורעיל. אסור לנשום את אבק השחיקה. בגלל הקרינה והפסולת הם בנסיגה.

• אפור (2% צריום): האולרואנדר המודרני — לא רדיואקטיבי, הצתה טובה גם בזרמים נמוכים, ל-AC ול-DC. התחליף הקלאסי לתוריום.

• כחול (2% לנתן) וזהב (1.5% לנתן): לא רדיואקטיביים, הצתה טובה מאוד ויכולת נשיאה גבוהה — גם כן התחליף הרגיל לתוריום.

• לבן (זירקוניום): ל-AC על אלומיניום — קצה אלקטרודה כדורי ויציב מאוד.

• ירוק ( טהור): הקלאסי ל-AC על אלומיניום, אבל יכולת נשיאת זרם נמוכה יותר.

זכור: ברוב הסדנאות אפור (צריום) וכחול (לנתן) החליפו מזמן את אלקטרודות התוריום האדומות והכתומות — אותה ביצועים, אבל בלי רדיואקטיביות. מי שעדיין משחיז תוריום חייב שאיבה או מסכת נשימה.

בליטת האלקטרודה: מגן הגז שלך

כמה האלקטרודה בולטת מתוך פיית הגז קובע את הגנת הגז. ככלל אצבע: הבליטה שווה בערך לקוטר הפנימי של פיית הגז — ביישומים סטנדרטיים 5–8 מ"מ. אם היא בולטת יותר מדי, האלקטרודה נכנסת לזרימת האוויר, פעמון הגז המגן נקרע, והאלקטרודה שואבת מיד חמצן — התוצאה היא תפרים נקבוביים, מחומצנים, חסרי תועלת.

מלכודת התמיכה

נחושת ואלומיניום מוליכים זרם מעולה — אבל גם חום באותה מידה. תמיכה מחומרים האלה שואבת את חום הריתוך ואת מהחלק בהרף עין: בעיות חדירה, עיוות וסדקים. עדיף לוח ניקל או מחצלת ניקל קלועה — היא מוליכה זרם, אבל מוליכה חום גרועה, כך שהחום התהליכי נשאר בחלק.

סוג הזרם קובע את החומר

• זרם ישר, אלקטרודה מינוס (DC−): לפלדה ולנירוסטה. רוב החום הולך לחלק העבודה, החדירה עמוקה וצרה.

• זרם חילופין (AC): לאלומיניום ולמגנזיום. חצי הגל החיובי שובר את העקשנית ("ניקוי קתודי"), השלילי נותן את החדירה.

היישומים הם בכל מקום שצריך נקי ואטום: צנרת נירוסטה, קונסטרוקציות אלומיניום, טיטניום בתעשיית המטוסים, פחים דקים ובכל מקום ה של חיבורים איכותיים.

מכונות מודרניות: תדר, מאפיינים ואימפולס

סוג הזרם הוא רק חצי מהסיפור. ממירים מודרניים נותנים לך חופן ברגים שמהם אותו הופך לכלי אחר לגמרי. מי שמכיר אותם מוציא מהמכונה שלו כפול — מי שמתעלם מהם נוהג במכונית פורמולה 1 בהילוך שני.

תדר AC: לכנס את ה

ב הזרם קופץ כמה פעמים בשנייה בין פלוס למינוס. 50 Hz הקלאסיים הם הסטנדרט. מכשירים מודרניים מאפשרים לך להעלות את התדר — ל-100, 200, לעתים קרובות כמה מאות הרץ. מה קורה? ה נעשית צרה וקשיחה יותר, היא מתכנסת. החדירה נעשית עמוקה וצרה יותר, ה נשארת גם במרווחים צרים נקייה על המסלול, במקום לרקוד. ב אלומיניום זה אומר: פחות אמבט רחב, פחות חום ליד התפר, פחות צבעי חימום — עם ניקוי קתודי מלא של .

המאפיין: מרובע, סינוס או משולש?

בחלק מהמכשירים אתה קובע גם איך הזרם מתנהג בכל חצי גל — צורת הגל.

• מרובע (+/−): הזרם קופץ מיד למקסימום, נשאר שם ורק במעבר לצד השני קופץ שוב למקסימום. אגרסיבי, חדירה קשה, כוח מקסימלי לשבירת . לאלומיניום עבה יותר.

• סינוס (קלאסי): הזרם עולה לאט ויורד לאט — בחצי הגל החיובי ובשלילי. עדין, שקטה, אידיאלי לחומר דק ולחלקים רגישים.

• משולש (+/−): עלייה מהירה, ירידה מהירה — בשני חצאי הגל. דרך האמצע בין מרובע לסינוס.

המכשירים הטובים יותר מאפשרים אפילו לשלב את המאפיינים האלה — כך אתה מכוון את ריתוך הזרם החילופין בדיוק מדויק ליישום.

זרם ישר: ליניארי או פועם?

� יש לך שני מצבים בסיסיים. ה הליניארית בוערת בזרם קבוע. ה מתנדנדת בין שני ערכים: זרם אימפולס גבוה שממיס את החומר, וזרם בסיס נמוך שמקרר את האמבט אבל משאיר את ה בחיים.

התדר — כמה פעמים בשנייה פועם — ניתן לכיוון בהרבה מכשירים מ-1 Hz עד מעל 2,500 Hz. ב-1–2 Hz המכונה עובדת כמו מכונת תפירה: טיפה, הפסקה, טיפה. אתה ממש רואה איך התפר נוצר קשקש אחר קשקש. אם תעלה ל-2,500–3,000 Hz, נשאר רק צפצוף חד במיוחד ו יציבה לחלוטין — תפרים נקיים וחלקים עם החדרת חום נמוכה.

TTP: הירייה הבודדת

חלק מהמכשירים מציעים גם TTP (ירייה בודדת). אתה קובע כמה זמן ה תבער — ואז היא נכבית מעצמה. ירייה קצרה ומדויקת, בקושי חום בחלק. אידיאלי לתפיסה, לפחים דקים ובכל מקום שבו אתה לא נותן ל אפילו צ'אנס לגדול. בחלק מהמכשירים אפשר לשלב את הירייה הבודדת עם הצתת שריטה — אתה שורט את האלקטרודה בדיוק במקום שבו הנקודה צריכה להיות. דיוק מקסימלי.

עלייה וירידה: ריתוך בלי בקר רגל

לא לכולם יש בקר רגל בהתחלה. עם כפתור היד על המבער אתה יכול לכוון את זמן העלייה והירידה. אם תלחץ על הכפתור, הזרם עולה לאט או מהר עד למקסימום שהוגדר — ה מתחילה בעדינות, קצה האלקטרודה הדק נשמר. אם תשחרר, הזרם יורד בשליטה עד לכיבוי ממשי. ה לא נכבית בבת אחת, אלא ממלא את המכתש הסופי — בלי התחלת סדק בקצה התפר.