האזורים של תפר הריתוך — תורת החומרים

כשאתה מסתכל על תפר, אתה רואה מתכת אחת. במציאות אלה שלושה אזורים שונים, כל אחד עם מבנה משלו וחולשה משלו. רק מי שמבדיל ביניהם מבין איפה תפר באמת נכשל.

אזור 1: . זה האזור המותך של ו. יש לו מבנה יציקה טיפוסי — גסים שגדלו לכיוון המרכז עם במרכז. את התכונות שלו אתה שולט דרך התוספת (ראה מחשבון תוספת ריתוך).

אזור 2: (). זה ה ממש ליד התפר, שלא נמס אבל חומם חזק — לפי המרחק מהתפר בין 500 °C ללמעלה מ-1100 °C. ב קורה הדרמה האמיתית:

• אזור גרעינים גסים (צמוד לקו ההיתוך, מעל 1100 °C): הגרעין גדל massively. גרעין גס קשה יותר, פריך יותר ומועד יותר לסדקים — כאן נוצר הכי בקלות בקירור מהיר.

• אזור גרעינים עדינים (בסביבות 900 °C): הפלדה עברה התמרה מחדש ונוצרה מחדש עם גרעינים עדינים — לרוב האזור הטוב והעמיד ביותר.

• אזור חיסום/ריכוך (מתחת ל-723 °C): בפלדות מחוסמות ומרופדות החיסום כאן מתרפה והפלדה מתרככת יותר משאר החומר.

אזור 3: ה הבלתי נגוע. הוא שומר על תכונותיו המקוריות.

ה הוא כמעט תמיד נקודת התורפה של החיבור — לא התפר עצמו. שלושה סיכונים אורבים שם:

1. בגלל . פלדות עתירות פחמן ובעלות חוזק גבוה יוצרות באזור הגרעינים הגסים קשה כמו זכוכית → . תרופה: וקירור מבוקר.

2. הגדלת גרעינים. ככל שיותר חום, כך הגרעין גס יותר והחומר פריך יותר. תרופה: הגבל את הכנסת החום, אל תישאר יותר מדי זמן באותה נקודה.

3. ריכוך. בחומרים מחוסמים-קרים או מרופדים החוזק ב יורד. את זה אפשר לפתור רק דרך בחירת החומר או טיפול לאחר.

לכן נעשית תמיד לרוחב כל שלושת האזורים — , , . ערך הקושי המקסימלי ב הוא קריטריון קבלה מרכזי, לא ה של מרכז התפר.